צלמים, או חובבי צילום ותיקים, בטח מכירים את שאלת השאלות — מה אתה אוהב לצלם? תלמידים שואלים, אנשים שפוגשים שואלים ואפילו בדייטים שואלים, יש מצב שבדייטים זה הכי מתבקש לשאול. ולמרות שאמורה להיות לי תשובה מוכנה, אני תמיד מתקשה להצביע על תחום, סגנון או ז'אנר מסויים ששבה את ליבי. למה ככה? כי אני אוהב לצלם הכל. צילום משתנה לפי החיים — מעברים, אירועים, מצבים נפשיים, עונות השנה, אנשים שפוגשים. הצילום זה השתקפות של החיים, לפחות אצלי. ויש גם תקופות מתות, שלא בא לך להרים מצלמה. נראה לי שהרבה צלמים יכולים להזדהות עם זה, אני מקווה.
טוב אז צילום חיות זה פחות התחום שלי, אבל זה לא אומר שאם מאיזושהי סיבה לא ברורה אגיע לסוואנה באפריקה — או מינימום לחי כיף בראשון לציון — לא הייתי עף על זה. ברור שכן. אבל איכשהו לא נראה לי שאני וסוואנה ניפגש. אני פשוט לא מצטיין בלהגיע לחו"ל, כל שכן לסוואנה, שום מקום עם מלא אבק. מי צריך את זה בכלל?
צילום זה הכי כאן ועכשיו. שהצילום הוא כל כך חלק ממך, מה שקורה לך בחיים ישר עובר לחיישן המצלמה — או ליצלן רחמנא, לסרט הצילום. עברת עיר? מראות חדשים לגמרי. התחיל חורף קשוח אבל מגניב? חגיגה של צילום- נוף, השתקפויות, מלללללללא מים. בכל מקום. מים, למי שעוד לא יודע, מצטלמים נהדר, ובכל מצבי הצבירה שלהם.
בלימודים צילמתי בתי כנסת בנחלאות ופורטרטים של עיוורים מהמרכז לכבדי ראיה באוניברסיטה העברית. אם הייתי יודע איפה הנגטיבים, אולי גם הם היו בגלריה הזאת.
אחרי הלימודים- כשעברתי לתל אביב, גיליתי את העיר דרך עדשת המצלמה, כמו שנהוג לומר. להסתובב בתל אביב החורפית עם מצלמת פוקט וללכת לפוטו בפינת הרחובות אלנבי-הס — היה כל כך רומנטי, שכמעט הצעתי לעצמי נישואין תוך כדי צילום בגן מאיר. מזל. אני מדבר איתכם על התקופה ש-ISO היה "אסא" וכדי לצלם שחור לבן היית צריך אשכרה סרט צילום שחור לבן, ולא רק לשנות את ה-Picture Style במצלמה. ולא שיש לי משהו נגד Picture Style או צילום דיגיטלי באשר הוא.
לא נלאה אתכם בעוד תקופות משמעותיות בחיים, קצת התעייפתי לכתוב. אבל נראה לי שהבנתם את הפואנטה — החיים והצילום היינו הך, לפחות למי שזה העיסוק המרכזי שלו בחיים.
ובחזרה לשאלה — מה אני אוהב לצלם? לא ממש משנה לי מה אני מצלם, כל עוד יש אור יפה. ואור יפה זה כבר פרק חדש לגמרי. אז נעצור כאן.
שגיא
